רשב״א על בבא מציעא פ״א

1 אמאי פשיעה בבעלים היא. וכ' הרנב"ר ז"ל שאופה הזה ושאר האהלויי שהיה כל אחד אופה ביומו לא היו שניהם כל היום רק לאפייתם בלבד, לפיכך כשלא התחיל זה במלאכה לא נחשוב אותה שמירה אבל אם הי' שכיר יום לכל היום כמו שהתחילו במלאכה דמי שכבר נתחייב זה לעשות מלאכתם, וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל לשון הנמוק"י.

2 שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם. מסקינן בגמ' דאפילו בשוקא הוא דאמר הכי. וא"ת ובמה נשתעבד לו לשמור, דודאי שומר לא מיחייב בדיבור בעלמא עד דמשיג, וכדאמרינן לקמן בבא מציעא צט, ב כאן שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. י"ל דמשכחת לה כגון שהניחו בארבע אמותיו בסימטא שהם קונות. אי נמי הכא מיירי בבהמה ואמר לו הכישה במקל והיא תבא, וכדאמרינן לקמן בפרק השואל שם הכישה במקל והיא תבא כיון שיצאה מרשות משאיל ומתה הראב"ד והרשב"א ז"ל. לשון הנמוק"י. והובא ג"כ במ"מ פ"ר ה"ח מה' שכירותי.

3 אימא דרב הונא הנח לפניך אינו לא שומר שכר ולא שומר חנם הא סתמא שומר חנם אלא מהא ליכא למשמע מינה. ואיכא למידק, כיון דממתניתין שמעינן לה, מאי איכפת לן דרב הונא, הא על כרחין ממתניתין שמעינן לה. וי"ל דרב הונא אמתניתין קאי, ואי ממתניתין שמעינן דסתמא אפילו שומר חנם נמי לא הוי, רב הונא בהכין הוה נקיט, ולא נקיט הנח לפניך, אלא שמע מינה דקים ליה דמתניתין לא נחתא להכי ולא שמעינן מינה מידי. ובעיין לא איפשיטא, הילכך אפילו שומר חנם נמי לא הוי, דהמוציא מחבירו עליו הראיה. שיטמ"ק.